להיתקע בפקקים או לנסוע בכביש המהיר? מודעות ל ADHD בגיל מבוגר
התמודדות עם הפרעות הקשב (ADHD) של מנהל בכיר בן 55.
נפגשנו לראשונה לפני כשנה. הוא בא אלי לאימון אישי מתוך מה שהגדיר כמצוקה:
"אני לא מצליח לקפוץ לעמדה הבאה" , "לא מצליח למצות את היכולות שלי", "אני חי בתסכול, בידיעה ברורה כי יש פער בין הרצוי למצוי, בין היכולות שלי למימוש הפוטנציאל שבי".
אחרי המפגש השני המלצתי לו לעשות אבחון כדי לאמת את ההנחה שלי כי מקור הקשיים שהציג נובעים מבעיית הפרעת קשב וריכוז, היות והתחושה העיקרית ששידר היתה כי הוא לא מצליח להיות במיטבו, מרגיש כי הוא נלחם במלחמות מיותרות,
ומודע לזה כי בעצם הוא לא נמצא על המסלול הנכון, נוסע רק לידו.
הדברים מתאפיינים בדחיינות, חוסר יכולת לתעדף משימות ולהבחין בתמונה הגדולה, קושי בארגון סדר יום ועמידה במטרות וביעדים. לא מצליח לסיים משימות ומרגיש שזה בורח לו מהידיים.
הוא מבין את הבעיות אבל לא יודע ממה זה נובע ולא מצליח לצאת ממצב זה.
גם שמאוד אוהב אנשים,לא מצליח לממש את הקשרים איתם, נאבק עם אנשים במקום להיות איתם.
בשורה התחתונה, מרגיש כי חי ליד הדברים ולא בתוכם.
היה פחד, היתה חרדה ללכת לאבחון.
בדיעבד, סיפר לי כי בתוכו הבין את הדברים כבר כמה שנים מאז שבנו אובחן עם הפרעת קשב.
הפחד האמיתי היה להודות בכך, להפנים, להבין שאתה נמצא שם, לבקש ולקבל עזרה.
מה השתנה? מה אני יכולה לספר לכם בקצרה על השינוי שעבר מאז שהחל בטיפול תרופתי?
קיימת התמקדות ותחושת מסוגלות.
"אני מסוגל לקבל החלטות משמעותיות וליישם אותן. מאמין בעצמי".
ואני כמאמנת קוראת לזה מהפך!
שיפור בדימוי העצמי והגברת תחושת המסוגלות יחד עם ירידת רף המתח, ניקוי רעשי הרקע והסחות הדעת הם אלו שמייצרים את השינוי המיוחל כל כך.
אתם מוצאים את עצמכם בדברים הללו?
גם אתם חיים בתחושת החמצה, בקושי לסגור את הפער בין היכולות לבין הנפילות?
יש לי את הידע והנסיון לעזור לכם לחיות את החיים שאתם באמת רוצים וראויים להם.
