מנהלים, עסקים וארגונים

זה קורה כמעט לכל מנהלת בתפקיד רוחב או ניהול ביניים: היום נגמר, עבדת ללא הפסקה, פתרת עשרות בעיות, ענית למיילים בשיא המהירות – ובכל זאת,

הטייטל הלך. מה נשאר? עבור מנהלים בכירים, סיום תפקיד הוא לא סתם "מעבר בין עבודות". זו רעידת אדמה בזהות. הדחף האוטומטי הוא לרוץ, להוכיח, להתברג

מנהלי ביניים לא נשחקים רק מעומס. הם נשחקים ממה שהם מחזיקים לבד. מחסור בעובדים. עוד משימות שנכנסות בלי שמשהו יורד. ציפייה לתוצאות, בכל מצב. ובמקביל:

אנחנו נמצאים כבר שלושה שבועות בתוך מציאות ששינתה את פני המדינה. שלושה שבועות שבהם חוסר הוודאות הוא הדבר הוודאי היחיד, והסוף עדיין לא נראה באופק.

בתקופה הזו אני פוגשת מנהלים שמספרים לי אותו דבר: הצוות רגיש, הלקוחות חסרי סבלנות, והם מוצאים את עצמם דוחים שיחות שצריך לקיים. לא כי אין

הכשרת מנהלים ל־2026 מתחילה עכשיו. מציאות הניהול כבר השתנתה. עומס, אי ודאות, עובדים שמצפים ליותר וטכנולוגיה שמשנה את כללי המשחק מחייבים דרך ניהול אחרת. מכללת

יש נהלים. יש עובדים טובים. יש גם לחץ, עומס, קיצורי דרך. ובאמצע – המנהל/ת. כשעובדים לא פועלים לפי נהלים, התגובה האוטומטית היא לדבר על משמעת.