מנהל ביניים בארגון בינוני הגיע אליי כשהוא עובד קשה מאוד – ולא מתקדם.
לא בגלל חוסר השקעה, ולא בגלל צוות חלש.
הכול היה “בסדר”:
ישיבות מתקיימות, משימות נפתחות, החלטות מתקבלות.
ובכל זאת – היום־יום ניהל אותו, לא להפך.
כבר בתחילת העבודה היה ברור:
זו לא בעיית עומס.
זו בעיית מבנה ניהולי.
יותר מדי אחריות, מעט מדי החזקה ניהולית ברורה.
ציפיות שלא מתורגמות לשגרה.
ניהול שמתבצע בעיקר דרך תגובה למה שדחוף.
לא חיפשנו פתרונות גדולים.
עשינו שני דברים מדויקים:
הגדרה חדה של גבולות האחריות הניהולית שלו.
בנייה של שגרה ניהולית אחת מחייבת, שמחברת החלטות, אנשים ומעקב.
ההשפעה הייתה מיידית.
לא הכול נפתר, אבל הכיוון השתנה.
העומס הפסיק לנהל.
הצוות התחיל לפעול בצורה עקבית יותר.
והניהול חזר להיות תפקיד – לא מצב הישרדות.
ניהול לא נופל בגלל אנשים.
הוא נופל כשאין מבנה שמחזיק אותו.
וכשיש מבנה – גם בתקופות עמוסות, אפשר להוביל.